מאת: רותם נגר*

ברפרוף קצר בעיתונות המקומית של ירושלים השבוע, מגיעים לתובנה שהמצב בירושלים “לא משהו”. כל החילונים פועלים בחופש הגדול הזה ממטרה אחת ברורה – לסלק את החרדים מהגינות הציבוריות. כל החרדים פועלים בחום הישראלי ממטרה אחת ברורה – להשתלט על הגינות הציבוריות. ואולי אנחנו רק צריכים להחליף משקפים?

השרב כבר מורגש באוויר, התרגשות סוף שנת הלימודים כבר פה – רגע לפני תחילת החופש הגדול אנו מתבשרים שהמלחמה הגדולה כבר התחילה. כלי הנשק – ריקודים.

אבוי, המציאות כל כך מסובכת?

בסיפור המלחמה שמסופר לנו ע”י הכתבות החדשותיות יש יריבים. מהמתרס האחד יש לנו את כל הלא חרדים – התושבים, וועד התושבים, המנהלים הקהילתיים, קבוצות חברתיות וקהילתיות מגוונות ועוד – כולם מקשה אחת. במקרה הגרוע, מספרים לנו כותרות הכתבות החדשותיות, הם פועלים אך ורק מתוך פרובוקציה לשמע. במקרה הטוב, הם מהפכנים – אבל מהפכנים מהסוג ה”רע” – המהפכה שלהם היא מלחמה והיא “מתפשטת”.

ומהצד השני? יש לנו את “הציבור החרדי”, או “משפחות חרדיות”, או אם ממש רוצים להכיר ולראות את הפנים של ה’צד השני’, או לשמוע את קולו (או קולותיו המגוונים), מקסימום נוכל לקרוא ציטוט של מישהו לא ידוע ב”קרבתו של סגן ראש העירייה החרדי”. בעוד שה’לא חרדים’ הם פרובוקטורים, ה’חרדים’ נוהרים בהמוניהם לגינות הציבוריות – במקרה הטוב, מסיבות וטעמים שלא מוזכרים בכתבות, ובמקרה הרע – נו, טוב, כי הם משתלטים.

ירושלים, נגיד בייאוש, היא עיר מסובכת! אבל… למעשה הסיפור ‘שני צדדים, מלחמה אחת’ הוא סיפור פשוט, של שחור ולבן, והוא מתנגן כמעט בכל סיפור חדשותי. תפקידו של הסיפור החדשותי הוא לארגן את המציאות בתבניות מובנות ולכן למרות שרוב הסיטואציות מכילות התרחשויות ושחקנים מגוונים, הן מסוקרות בתקשורת כסיפור מקוצר, אחיד ופשוט (Goffman, 1974)[1]. לעומת זאת, פרופ’ שרה קוב, מגשרת ומנחה בתוכנית לחקר סכסוכים באוניברסיטת George Mason , מזכירה לנו במאמריה שיישוב סכסוך מתחיל במקום בו הסיפור כבר לא נתפס כשחור-לבן, אלא הסיפור מורכב “מדי”, והדמויות מסובכות “מדי” (Cobb, 1994)[2].
כן! המציאות כל כך מורכבת!

המהות של עולם הגישור מתחילה בהקשבה – וכשמקשיבים מתחילים לשמוע קולות שונים. אז…. עם יד על הלב, אני לא מתיימרת לדעת את כל הצרכים של כל הקולות והקבוצות החילוניות, מסורתיות וחרדיות סביב “מלחמת הריקודים”, אבל יש לי תחושה שאם נקשיב נגלה מגוון עצום של צרכים, רצונות ושאיפות:

אולי נגלה שיש הורים שמעוניינים שלילדים שלהם תהיה תרבות פנאי שמתאימה לעולם ולתרבות שלהם (תהיה אשר תהיה)? אולי נגלה שיש תושבים שמעוניינים במקום ציבורי משותף להיפגש עם השכנים והקהילה שלהם? (תהיה אשר תהיה)? אולי נגלה שלמנהל קהילתי ‘רוקדים בכיף’ יש צורך להעניק לתושבים בקרבתו פעילות פנאי שוטפת? אולי נגלה שאת ריקודי הבטן יזם תושב שמעריך את המורכבות שלהם וחושב שהם עדין לא זכו למספיק הכרה כתרבות ריקוד?

blog3

 
ואולי – אולי נגלה שחוץ מצרכים וערכים מתנגשים, יש גם צרכים משותפים?
העולם של הגישור מחבק ומאמץ מורכבות, כי במקום שבו יש אפור ולא רק שחור ולבן, יש גם עולם עשיר של פתרונות שנותנים מענה לצרכים האמתיים של כל הצדדים. ואם יש המון אפור, יש גם המון מקום לפתרונות מחוץ לקופסא, פתרונות שמגדילים את העוגה כדי שלא נסיים במקום בו אני אתפשר והוא יתפשר, אלא שכולנו נרוויח.
ובנימה אישית: קיץ חם ולוהט לפנינו, והגנים הציבורים יהיו מלאים בילדים ובהורים, ובהמון פעילויות שאנשים טרחו כדי שיתרחשו. לתושבי ירושלים ולבעלי התפקידים בה ציפיות מגוונות ושונות מתרבות הפנאי, וזה מבלגן לנו את החיים, אבל ירושלמים דחילק – תראו כמה מדהים, הגינות הציבוריות של ירושלים בתפוסה מלאה ועשירים בחיי קהילה עד כדי כך שיש על מה לדבר וליישב.

* רותם נגר היא מגשרת, סגנית מנהלת אזורית במוזאיקה ודוקטורנטית במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית בירושלים.

[1] Goffman, Erving. 1974. Frame Analysis: An Essay on the Organization of Experience. New York: Harper and Row.

[2] Cobb, S. (1994). A narrative perspective on mediation. In J. P. Folger and T.S. Jones (Eds.), New directions in mediation: Communication research and perspectives (pp. 48-66). Thousand Oaks, CA: Sage.