*מבוסס על מקרה אמיתי.  הפרטים שונו למניעת זיהוי.

פרחה, בת 59 ואמירה, אחייניתה עבדו כתופרות במפעל “חוט ומחט”. הן מרגישות כבר זמן רב שיש החמרה ביחס אליהן במפעל, שבא לידי ביטוי ביחס מזלזל ומעליב, בפגיעה בכבוד שלכן, בהעדפת עובדים אחרים על פניהן ובצעקות כלפיהן. הן אפילו יזמו מכתב התרעה בו הסברו כיצד הן מרגישות. פרחה שברה את הרגל במהלך העבודה במפעל. במשך תקופת ההחלמה של פרחה, הן לא יכלו להגיע למשרד. למנהל, רחמים, ידוע מזה זמן רב שאמירה לא יכולה להגיע לעבוד ללא ליווי של דודתה פרחה, ולכן כל זמן שהיא נעדרת מהעבודה גם אמירה נאלצת להיעדר. פרחה מרגישה שהיא קיבלה יחס מעליב במיוחד בזמן פציעתה – חוסר עזרה, התעלמות מהכאב ומהסבל שלה ואי נקיטת צעדים מינימליים לטיפול בה בזמן אמת ובשעת צרה. יותר מכך – הן לא קיבלו אף פעם את התנאים הסוציאליים שמגיעים לכן, כמו קרן פנסיה ותשלומי משכורת בזמן, בנוסף לדמי הבראה, דמי מחלה, דמי חופשה וחגים הנדרשים ע”פ חוק. בעקבות היחס הזה, כמו גם לתנאי העסקה בלתי הולמים והעדר מתן זכויות שמגיעות לכן לפי חוק, הן החליטו להפסיק לעבוד במפעל. הן שלחו מכתב רשמי עם כל המידע הזה – הודעה על הפסקת עבודה ותביעת כספי פיצויים.

רחמים, מנהל והבעלים של “חוט ומחט” –  עסק משפחתי, בו עובדות גם אשתו וביתו. הוא מספר כי תמיד השתדל להנעים את מקום העבודה לעובדים, ולשוחח עימם בסבלנות ובאדיבות. הוא אפילו הלך לקראת פרחה, סידר לה מקום חנייה, סידר לה מקום נעים לעשות הפסקת אוכל ואפילו מקום שקט שבו היא תוכל לפגוש לקוחות קבועות שמגיעות אליה. מבחינתך, פרחה ואמירה נטשו את מקום עבודתן לפני חג הפסח, בידיעה שהנטישה לא תאפשר למפעל לעמוד בהתחייבויותיו החוזיות. החברה המשפחתית סובלת מחובות כבדים, ולא הצלחתם עדיין להתאושש מהנזק שנגרם בגללן. בעיניו, התלונות שלהן הן חוצפה ממדרגה ראשונה, ומהוות לשון הרע. התביעה לדמי פיטורין היא סחיטה מקוממת והוא לא מעוניין לשתף עם זה פעולה. לעניין קרן הפנסיה, שאלת בעבר כמה פעמים מהי הקרן בה הן רוצות להפקיד את הכסף; ברגע שיציינו את שם קרן הפנסיה, תיתן הוראה להעביר את הכסף במידית.

במהלך הגישור, הצדדים שוחחו על הציפיות אחד מול השני ועל תחושת האכזבה ההדדית מההתנהלות אחד של השני, לאחר שעבדו שנים כה רבות ביחד. הם שוחחו על תנאי העסקה והגיעו להסכם לגבי אופן תשלום השכר והתנאים הסוציאליים, רטרואקטיבית ובעתיד. יותר מזה, כולם הסכימו שהאווירה במפעל חשובה להם ביותר, והגיעו להבנות לגבי אופן ההתנהלות בסביבת העבודה. כמו כן, תיאמו עקרונות להודעה מוקדמת על צרכים אישיים וימי מחלה.